דף הבית   |  אודות האגודה צור קשר    The Israeli Light Sport Aircraft Association
 
 
  »  התעופה הספורטיבית  
  »  הכל לטיסה  
  »  הנהלה וועדות  
  »  טיסה לחו"ל  
  »  ידע תעופתי כללי  
  »  קונים ומוכרים  
  »  Welcome  
 

   

 
 
 
 
 
 
 

יבניאל

שם:יבניאל אורך:95 ק"מ. אזור: עמק יזרעל אתרים: כפר כמא, כפר תבור, חוות השומר, צומת גולני, אנדרטת חטיבת גולני, מקאם נבי שועיב,קרני חיטים,,כפר סבת-כפר שובתי, חרבת דמין, נחל אדמי, מצפה לוי אשכול, נחל יבניאל עונה: כל השנה.  מנחתים מומלצים: מנחת דברת. מירשה: יש צורך.

תיאור המסלול:

במאמר זה נתחיל במקום הכי מקודש לדרוזים, נעבור לעם שמעטים נחשפו למנהגיו המרתקים הצ'רקסיים ונסיים במושבה יבנאל שעברה שינוי קיצוני.

נבי שועיב
המקום הקדוש ביותר לדרוזים במדינת ישראל הוא קבר א-נבי שועיב – קבר יתרו חותן משה רבנו. הקבר בנוי מגוש של מבנים דו-קומתיים ותלת-קומתיים. גגותיהם משמשים כמרפסות למבנה המרכזי המתרומם מעל לכולם והעטור כיפה לבנה גדולה. כל שנה ב-25 באפריל נערכת במקום עלייה לרגל, המהווה את חגה העיקרי והחשוב של העדה הדרוזית בישראל. לאתר מוביל כביש החוצה את בקעת ארבל.
במבנה המרכזי שבאתר קבר נמצא אולם התפילה הגדול (ה"חילוה"). לידו חדר ובו קבר הנביא – מצבה ירוקה המכוסה בפרוכות ירוקות. ליד הקבר קבועה ברצפה אבן, ובה טביעת רגל המיוחסת ליתרו. במרכז האבן ניכר סדק, שלפי אמונת הדרוזים נוצר כאשר הניח הנביא את כף רגלו על הסלע, וזה התבקע תחתיו.

המסורת סביב קברי יתרו ובתו צפורה (אשת משה רבינו) בכפר חיטין, הוא כפר חייטיא הנזכר בתלמוד, נוצרה בימי-הביניים, ועולי-רגל יהודיים סייעו להשתרשותה. לעיתים נשאלת השאלה: אם שועיב הוא יתרו, הכיצד נולדו לו בנות? הרי לנביא אסור שתהיינה בנות או בנים. הדת הדרוזית מסבירה קושיה זו בכך שצפורה אינה בתו אלא קרובת משפחתו.

בפי המוסלמים נקרא יתרו שועיב – שם שמקורו אינו ידוע. בקוראן הוא נזכר פעמים אחדות כנביא אמת בעל תכונות נעלות, שנשלח לעיר מדין כדי להניאם מעבודת האלילים שהיו שקועים בה. הוא ביקש לגרום להם להאמין באל אחד ולנהוג ביושר במידות ובמשקלות. אולם בני עירו החוטאים לעגו לו ואיימו לגרשו מן העיר עם חסידיו. לאחר שניסיונותיו של הנביא הזקן לתקן את דרכיהם עלו בתוהו, הורה לו האלוהים לעזוב את המקום, לקראת רעידת אדמה אשר תכלה את המדיינים. העיר החטאה נהרסה וכל תושביה נספו.

על פי אמונת הדרוזים מצא הנביא שועיב מפלט במערה הסמוכה לכפר חיטין ונשאר לחיות בה עד מותו. תלמידיו קברוהו במקום והציבו מצבה על קברו. נראה שזיהוי העיר מדיין, שבצפון-מערב חצי-האי ערב, עם ח'רבת מדין שבהר קרני חיטין – מקורו בדמיון שבין שני השמות. מסורות ערביות אחרות מזהות את מדיין בכפר מנדא שבבקעת בית נטופה, או בכפר הנטוש קדס שבהרי נפתלי, שם היו מראים את "מקום נבי שועיב".

במסורת הדרוזית יש לשועיב מעמד נכבד ביותר: לפי אמונתם מופיע בכל דור נביא אמת גלוי, ועמו נביא אמת נסתר, שהא האצלה של רוח אלוהים. לגרסתם היה יתרו הנביא הנסתר שהדריך את משה, הנביא הגלוי.
קרני חיטין

חג נבי שועיב בחיטין, הוא חגם העיקרי של הדרוזים בישראל, נחגג מידי שנה ב-25 לאפריל. לאחר הקמת המדינה קיבל חג זה צביון של חג עממי רשמי, ומידי שנה שולחת אליו הממשלה נציג מטעמה לברך את הדרוזים. המוני דרוזים מגיעים למקום מהגליל, מהכרמל ומהגולן, שם מקיימים הם את מצוות העלייה לרגל. חגיגות נבי שועיב נמשכות בין ארבעה לחמישה ימים רצופים ומהוות למעשה את "חג הפסח" הדרוזי. בחג מתקיימים טקסים דתיים הנקראים טקסי "פנטזיה" (שירה, ריקודי דבקה וארוחות חגיגיות). המאפיין את החג הוא עצם ההתכנסות וההרגשה הנובעת מכך. בשנים האחרונות מתקיימים בו גם מצעדים ומסדרים של החיילים הדרוזים מיחידות המיעוטים של צה"ל. ממשלת ישראל הכירה בחמשת ימי החג כימי מנוחה רשמיים של הדרוזים, וצה"ל מקיים טכסי השבעת טירונים דרוזים בנבי שועיב.

 הצ'רקסים
אן ספק כי מנהגי הצ'רקסים הם נושא לימוד מרתק. בפרט מערכת היחסים בין הגברים לנשים, שהיא אחת מהרומנטיות ביותר שהכרתי.

יחסם של הגברים הצ'רקסים לנשים מלא כבוד. השולחן הצ'רקסי, למשל, הוא עגול. כל אחד שווה ואין יושב בראש השולחן. בימים עברו, כשגבר עבר ליד אישה צ'רקסית, הוא היה יורד מסוסו עד שתחלוף האישה. הגברים שותפים מלאים בחיי הבית, עוזרים בגידול הילדים ובעבודות הבית.

בני הזוג הצ'רקסי נהגו להכיר זה את זו דרך המעגל הפנימי של הריקודים. כל אחד במעגל זה חייב לרקוד, והאישה הייתה מאותתת לגבר הרוקד עמה במידה והייתה מעוניינת בו. החיזור בין הגבר לאישה הצ'רקסית היה מותר רק בתקופת הקיץ, ושידוכים אינם קיימים בחברה זו. הקשר הזוגי מתבטא לפני הנישואים בדיבורים בלבד ונמשך כשלוש שנים. למרות שהיום הדבר בעיקר סמלי, מנהג בקשת היד מההורים השתמר בתרבות זו.

סביב התרבות הצ'רקסית התפתחה מיתולוגיה שלמה אודות "חטיפת הנשים" על ידי בעליהן לעתיד. כל מעשי ה"חטיפה" מתבצעים לפי תכנון מוקדם של שני בני הזוג, שאינם מצליחים להשיג את הסכמת המשפחות לחתונה. לאחר החטיפה, שבמהלכה מועברת הכלה לבית קרובי משפחה אחרים, נאלצים ההורים להסכים לבחירתה ולאשר את החתונה.

כך מתואר רגע החטיפה: "אור חיוור האיר על רוכב וסוסו. הם חמקו בשקט אל הצל השחור ונעלמו בלילה האפל. כשהיכה הברק, נחשפה לרגע דמותו של הרוכב, ישובה זקופה על הסוס ולראשה כובע מעוגל. לפתע נשמעה צליפת שוט. ראשו של הסוס הזדקף בצהלה קלה, ובאורו החזק של הברק נראו דוהרים הסוס ורוכבו. הרוח והגשם היכו בהם. הפרש נצמד לסוסו, ידו הושטה לאחור ואחזה ברובה. שלוש יריות נבלעו ברעם המתגלגל.

כפר קמה

מהסמטאות הצרות חזר כהד קול הפרסות הטופפות. הרוכב הגיע בסערה למרכז הכפר, וקרב במהירות אל נערה, גופה עטוף בשמלה ארוכה. ביד אמיצה הניף את הנערה והושיבה מאחוריו. היא חיבקה את מותניו, ויחד דהרו בגשם הסוחף אל מחוץ לכפר. בינתיים בכפר יצאו הצעירים מהבתים, אוחזים רובים, עלו על הסוסים, ודהרו בעקבות הפרש המסתורי. יריות נשמעו מהשדות. אחרי כמחצית השעה חזרו הגברים לכפר בידיים ריקות. החטיפה הצליחה".

אם איתרע מזל החוטף, והוא נתפס לפני שהגיע לקצה הכפר, הוא היה מוכה נמרצות ובחירתו מותרת לחיזור לכולם. היום גם דרך החיזור שונה: בני הזוג מכירים, הופכים להיות חברים והחטיפה מבית הכלה כבר לא כוללת דהרה על סוס ומטחי יריות. החתן מעמיס את הכלה על הג'יפ, שולח תמונה מ"החטיפה" לכולם ברשתות החברתיות (וואטסאפ ופייסבוק), וכל הכפר חוגג במרדף אחר הג'יפ עד לסוף הכפר. הצ'רקסים מתחתנים בדרך כלל עם בנות עדתם והדרך המודרנית כוללת גם חיזור דרך האינטרנט עם כפרים צ'רקסיים ברחבי העולם. רק זקני הכפרים מתרפקים עדיין אודות סיפורי החטיפה המיתולוגיים.

ערב הכלולות מעמיד במבחן את איפוקו של כל גבר צעיר ומכריח אותו להתיר את מחוך שמלת אהובתו, קשר אחר קשר אחר קשר, מלאכה שאורכה כשעה וחצי. כיום גם מעמיסים קשיים על הגבר בערב הכלולות שידחה את מעשה האהבה לבוקר, בין היתר על ידי כך שמפרקים לו את גלגלי הרכב.

לא פחות מרשימים הם מנהגי האירוח הצ'רקסים. כל אורח שהגיע לבית צ'רקסי היה נכנס ישירות לחדר האורחים מבלי צורך לבקש רשות. אם היה מבקש לשהות יותר מיום אחד, היה מציב את השוט שלו בצורה מסוימת בחדר. מחיר השהות: הצטרפות לעבודות הבית.

כאן המקום לתקן טעות נפוצה – לא מדובר בעדה אלה בעם! מקורם של הצ'רקסים בצפון קווקז, באזור צ'רקסיה, הגובל כיום בחלק הדרומי של הפדרציה הרוסית וגאורגיה. שם חיו משנת 4000 לפנה"ס, ובשנת 400 לפנה"ס הוקמה הממלכה האדיגית. החיים בקווקז היו קשים ועל השבטים החיים באזור זה היה להגן על עצמם מפני עמים שונים שחמדו את אדמתם. לשם כך הם פיתחו מסורת של לוחמים נועזים הקשורים לסוס ולנשק האישי מגיל צעיר. השבטים הצ'רקסים הגיעו למיומנות מלחמתית כה גבוהה, שכאשר האימפריה המונגולית התפשטה מסין ועד אירופה, היא העדיפה לא להתעמת עם הצ'רקסים, וחבל צ'רקסיה נשאר אוטונומי.

הצ'רקסים נודעו בכל האזור כלוחמים עזי נפש, והלחימה מהווה חלק מהותי מחייהם. הדבר ניכר בכובעים המוגבהים של הלוחמים ששימשו להפחדת אויביהם כאילו ניצב מולו עם של ענקים. זאת ועוד – הביגוד המיוחד שלהם זכה בכול רחבי האזור הקווקזי לשם "מדים צ'רקסים". הריקוד בתרבות הצ'רקסית מילא שני תפקידים מרכזים – האחד חיזור, והשני לא פחות חשוב – ריקוד הלוחמים בזמן ההפוגות בקרבות. כאשר הצבא היריב היה רואה את הלוחמים הצ'רקסים מלאי אנרגיה בתום יום הקרבות, הוא היה מתמלא חשש לקראת הקרב הבא. ואכן את הריקוד לומדים מגיל מאוד צעיר.

בעבר כבר בגיל 8 היה מועבר הילד הצ'רקסי למשפחה מאמנת בשבט אחר, שם למד להילחם, ובגיל 14 חזר למשפחתו כגבר לוחם. בזמן זה הייתה אמו מכינה לו את אפוד הלוחמים המפורסם. אולם כיצד ידעה מה יהיו מידותיו לכשישוב? ובכן הדבר לא היה חשוב מאחר שהבגד היה נעשה כך שהיקף המותנים הוא 50 ס"מ בלבד. זאת על מנת לייצב את ישיבתם על הסוס, וליצור לעצמם מראה של גוף משולש. הנשים הצ'רקסיות, אגב, זכו להנחה, ונדרשו לשמור על היקף מותניים של 54 ס"מ. מערכת חינוך זו, שבה הילד לומד אצל שבט אחר, יצרה קשרים עמוקים בין השבטים ואיחדה את כולם למשפחה אחת חזקה.

כיבוש הקווקז על ידי האימפריה הרוסית במאה ה-19 הביא להרס ולהרג רב בקרב הצ'רקסים. קרוב למיליון וחצי צ'רקסים נרצחו וכמעט 90% מהצ'רקסים הוגלו ממולדתם. כיום הם יושבים בעיקר בשטחי צפון קווקז, תורכיה והמזרח התיכון, כולל בישראל. מספר הצ'רקסים בעולם מוערך כיום בשישה מיליון. מרביתם חיים בטורקיה והמונח "צ'רקסים" למעשה נגזר מהשפה הטורקית ומשמעו – "אנשי ההרים". שמם המקורי ובפי עצמם – אדיגים. אדיגה פירושו "האדם המושלם", שכן הם שואפים לשלמות.

מנקודת מבט היסטורית, הצ'רקסים הם אירופאים שבמקור היו פגאנים (עובדי אלילים), ומעטים מהם התנצרו בערך במאה השישית. אולם במאה ה-16 התאסלמו רוב הצ'רקסים כתוצאה מהשפעתם של אנשי דת עות'מאנים, ולכן השתלבו בעיקר בטורקיה. כיום כמעט כל בני העם הצ'רקסי הם מוסלמים סונים מתונים ומקפידים על הפרדה מוחלטת בין דת ללאום.

ממלוכ פירוש נרכש
מרבית הממלוכים היו עבדים צ'רקסיים וטורקיים, שנחטפו ונמכרו לעבדות כלוחמים. הם הובאו על ידי הסולטנים הערביים כדי לשמש ככוח צבאי. אולם במאה ה-13 הצליחו הממלוכים עצמם לתפוס את השלטון בקהיר, ובכך הפכו הממלוכים לבעלי ההשפעה הגדולים בעולם המוסלמי.

מאחר ולאותם עבדים לוחמים בתקופה הממלוכית לא היו יורשים, הם השקיעו את רכושם בבניית מדרסות (בתי מדרש). כיום בארץ, ובעיקר בירושלים, ניתן להבחין בבניה ממלוכית מרשימה.

גם לאחר כיבושה של מצרים בידי העות'מאנים, המשיכו הצ'רקסים לשלוט במצרים עד המאה ה-18. עם עלייתו לשלטון של מוחמד עלי פשה, נרצחו כמעט כל הממלוכים הבכירים, והנותרים ברחו לסודאן. כיום חיים כמה אלפי צ'רקסים במצרים, צאצאי אותם הממלוכים. עד עלייתו של גמאל עבד אל נאצר היוו הצ'רקסים אליטה במצרים. בירדן הם מהווים את אנשי המשמר המלכותי מימי המלך עבדאללה הראשון ועד היום.

בשנת 1870 לערך, כאשר הובאו הצ'רקסים למזרח התיכון להגן על שטחי האימפריה בסוריה, ירדן, לבנון וארץ ישראל, הם הקימו שלושה יישובים בישראל:

  1. ריחאניה בגליל העליון, מצפון לצפת. שם הכפר נשאב, כנראה, מפרחי הבר הריחניים, המציפים את השדות שמסביב בעונת החורף. משערים כי הכפר נוסד בשנת 1869.
  2. כפר כמא בגליל התחתון, בצד הכביש כפר תבור – כנרת. הוקם מאוחר יותר, בשנת 1876.
  3. ח'ירבת צ'רקס בשומרון ליד פרשת הדרכים הסמוכה לכרכור (בפי הערבים קרויה היא "סרכס"). זמן יסודו של ישוב זה אינו ידוע בבירור. לורנס אוליפנט מצביע בשנת 1884 על "שניים או שלושה ישובים צ'רקסיים במישור השרון". מתיאורו ניתן להסיק, כי הופעתם היוותה חידוש בנוף. תושבי ח'ירבת צ'רקס נאבקו בקדחת הממאירה שהתפשטה בסביבתם, ונלחצו אף על ידי שכניהם. בכורח התנאים התפורר היישוב ואוכלוסייתו התפזרה, כנראה בכפרים הצ'רקסים בשתי גדותיו של הירדן.

בתקופת המנדט הבריטי והספר הלבן סייעו צ'רקסים להעפלה הבלתי חוקית דרך לבנון. הם התנדבו לשירות במלחמת העצמאות והיו בני ברית של הישוב היהודי. לאחר הקמת המדינה שירתו בהתנדבות ביחידת המיעוטים ובפלוגת הפרשים הצ'רקסים. לאחר פירוק הפלוגה הוקם במקומה "חיל הספר" שהפך ברבות הימים למשמר הגבול.

מאז 1958 משרתים הגברים הצ'רקסים בשירות חובה בכוחות הביטחון השונים. בשנת 1981 הואשם קצין מודיעין צ'רקסי בשם עיזאת נאפסו בבגידה במדינה ובריגול לטובת מדינת אויב. בערעורו, כעבור שבע וחצי שנים, הוא זוכה וקיבל פיצויים. הפרשה העיבה על יחסי העדה הצ'רקסית ומדינת ישראל לזמן מה.

בשנת 1967, כאשר כבשה ישראל את רמת הגולן, העבירו הסורים את 30 אלף הצ'רקסים שהתגוררו ב-13 ישובים בגולן לשטחם (הישובים הצ'רקסים הידועים שם הם עין זיוון וקוניטרה), כדי שישראל לא תזכה בלוחמים אמיצים אלו.

על מנת להכיר את התרבות המיוחדת במינה של הצ'רקסים מומלץ להתארח באחד מכפרי הצ'רקסים ולחוות את המסורת והמנהגים באופן אישי. אירוח בכפר כמא, שהוא הכפר הצ'רקסי הגדול בארץ המונה כ-3,000 תושבים והנהנה ממעמד של מועצה מקומית, הינו אירוח כפרי אותנטי המשלב לינה באחד מבתי האירוח של צ'רקסים, אוכל צ'רקסי אותנטי, צפייה בריקודי העם הצ'רקסים המיוחדים וסיורים ברחבי הכפר וסביבותיו. בכפר כמא נמצא מוזיאון הצ'רקסים הגדול בארץ והוא כולל סיור מודרך של שלוש שעות, המספק הצצה נדירה לתרבות המיוחדת של העם הצ'רקסי.

בישראל אנו נוהגים להתמקד, מטבע הדברים, בגלות היהודית בעבר ובהווה. סיפורם של הצ'רקסים הוא תזכורת לכך שמיעוטים נוספים נפלו קרבן למסעות של הרג וגירוש על לא עוול בכפם, וכיום אבדה להם מולדתם. תקוותי היא שלכל הפחות מדינת ישראל מהווה עבורם בית חם, בין אם זמני או קבוע.

יבנאל

רקע
ההתיישבות היהודית בגליל התחתון החלה בשנים 1901-1904 כמפעל התיישבות אזורי ומתוכנן על ידי יק"א, החברה היהודית להתיישבות מיסודו של הברון מוריס הירש. יק"א קנתה את האדמות והעבירה כספים לאיכרים, זאת לשם קניית אמצעי הייצור לבניית הבתים והחצרות ולקיום בשנים הראשונות. יק"א המשיכה להיות הגב המוסדי של מושבות הגליל התחתון, ותקצבה את צרכי הציבור ואת הביסוס המשקי של האיכרים. ההתיישבות בגליל התחתון כללה תחילה את המושבות: סגירה, כפר תבור, יבנאל, מלחמיה ובית-גן. בשנים 1908-1909 נוסדו גם המושבות מצפה וכנרת.

ההתחלה
את יבנאל יסדו מספר קבוצות איכרים: "מגורשי החורן", שנאלצו לפנות את מושבותיהם בגולן שנתיים קודם והמתינו לאפשרות להתיישב מחדש (אודות ההתיישבות בגולן ניתן לקרוא במאמר זה), קבוצה מאיכרי מטולה שהוחלט להוציאם מהמושבה וליישבם במושבה חדשה בשל חוסר בקרקע במטולה, וקבוצת איכרים מראש פינה. המייסדים היו בעלי ניסיון חקלאי בארץ ישראל, רצו להקים מושבה חדשה, היו אדוקים בדתם ורובם בעלי משפחות. לחלקם היה רכוש מסוים בנוסף לציוד חקלאי. בהמשך התקבצו ליבנאל אנשים ומשפחות מרומניה, בולגריה, תימנים וגם גֵּרִים.

בתחילה היו שלוש מושבות שכנות: ימה, בית-גן ומשמר השלושה. כה קרובות היו עד שאוחדו למושבה אחת בשם יבנאל, אליה הצטרף מאוחר יותר מושב סמדר הסמוך.

מושבות הגליל התחתון נוסדו ופעלו כמושבות פאלחה יבשה, מודל חקלאי שאמנם הביא תוצאות מידיות, אולם חייב שטחי אדמה גדולים ביחס למודל משק המטעים, שהיה המודל המקובל במושבות יהודה. החישוב הניח שעיבוד 250-300 דונם יוכל לפרנס משפחה אחת.

לשם חרישת השטח ולעבודות אסיף ודיש התבואה, נזקק האיכר להעסיק עובד נוסף, הוא ה"חראת". החראת היה פועל ערבי שעיבד חלק מאדמות האיכר בשיטות מסורתיות, כלומר חריש בשוורים ומחרשה ערבית, ודיש במורג. החראת היה גר בדרך כלל בחצר האיכר עם משפחתו, ותמורת עבודתו קיבל החראת חמישית מיבול החלק שעיבד.

בתחילת העלייה השנייה בשנת 1904, החלו להגיע לארץ ישראל צעירים אידיאליסטיים בעלי תפיסות סוציאליסטיות. בבקשם עבודה, פנו באופן טבעי למושבות המטעים ביהודה שנזקקו לפועלים זמניים רבים. מיעוטם הגיע לגליל ורק חלק קטן השתקע בו, אם כפועלים קבועים, כמתמחים בחוות או כאיכרים במושבות. ליבנאל הגיעה ב-1910 קבוצת פועלים בני העלייה השנייה. הם קיבלו מיק"א נחלות חקלאיות פנויות, והפכו לאיכרים במושבה. לאנשי הקבוצה הייתה השפעה חשובה על המבנה החברתי והאירגוני ביבנאל.



למרות שאנשי קבוצה זו, שנקראה "קדימה" וכונתה "הרדיקלים", היו בעלי עקרונות שונים מאלה של ראשוני המושבה, רובם התערו בה והשפיעו על התפתחות המושבה תוך התמודדות ומאבקים. שיא המאבק הגיע לביטוי לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר התגבשו במושבה שני כוחות מנוגדים שניהלו ביניהן מאבקים שונים, בין השאר גם על הלגיטימיות של ועד המושבה. קבוצות אלה הקימו שתי התארגנויות אזוריות שבסיסן ביבנאל, אשר ביטאו את הניגוד שבין שתי קבוצות האיכרים: "משרד מושבות הגליל התחתון" היה מזוהה עם אנשי העלייה השנייה, והסתדרות "האיכר" הייתה מזוהה עם האיכרים הוותיקים אנשי העלייה הראשונה.

ראשוני יבנאל למדו ערבית וכך נוצרה ה"עברית היבנאלית" – עברית מטובלת בערבית, כפי שדיבר חיימקה לבקוב בן המקום, ועוד רבים מאנשי המושבה (היום כבר לא שומעים את העברית הזו).

הרדיקלים

"הרדיקלים" היו בעלי השקפת עולם סוציאליסטית, שהעדיפו להתיישב במושבה ולקיים בה חיי שיתוף, ערבות הדדית ועבודה. הם עלו לקרקע לפני שחברותיהם לחיים הצטרפו ובאו ליבנאל. "הרדיקלים" נאבקו למען יסוד מערכת חינוך אחת במושבה, לדתיים וחופשיים. מאבק זה צלח למרות התנגדות עזה של חלק מתושביה הדתיים של יבנאל, ובראשם השוחט ר' מאיר הרכבי. אחד מבניו, שנודע כעילוי, נפטר בדמי ימיו. בנו השני, צדקיהו, מרד באביו, למד משפטים בביירות והיה לשופט מחוזי ידוע בתל אביב בעת המנדט הבריטי. צדקיהו הרכבי היה לאביו של האלוף, איש המודיעין והפרופסור, מומחה למדעי המזרח ולאסטרטגיה, יהושפט הרכבי. הסבא ר' מאיר ניסה לשמר בעקשנות את עולמה הישן של דת ישראל, והנכד היה מגיבורי המהפכה הציונית.

"הרדיקלים" העסיקו רק עובדים עבריים, בעוד חלק גדול מאיכרי יבנאל נזקקו לעבודת פועלים ערבים, "החראתים", שבאו מן הגולן. הפועלים העבריים היו חלוצים שבאו ארצה כבודדים וכחבורות, וקודם עלייתם על קרקע משלהם בחרו להתנסות בעבודת האדמה אצל איכרי המושבות.

בשנות מלחמת העולם הראשונה, בהן הייתה מצוקה כלכלית גדולה, היו "הרדיקלים" בין יוזמי הקמת "התאחדות המושבות בגליל התחתון", שהוקמה בשנת תרע"ה (1914). יוזמה זו אפשרה התארגנות מהירה של האיכרים בשעה שהתורכים הכריזו על גירוש תושבים לא-עות'מאנים ממרכז הארץ, דהיינו גירוש רבים מן המתיישבים היהודים שהיו נתיני מדינות אחרות. המגורשים כללו את תושבי תל אביב ומושבות יהודה והשרון. איכרי הגליל התחתון יצאו בשיירת עגלות להביא לגליל את משפחות המפונים, לשכנם אצלם ולדאוג למחסורם עד יעבור זעם.

עם תום המלחמה יזמה "התאחדות המושבות בגליל התחתון" הוצאת קבצים ספרותיים בשם "הגליל". לשם עריכת הקובץ הראשון, שהיה גם האחרון, הזמינו את הסופר א"ז רבינוביץ', שישב בתל אביב.

בעוד רוב בני המושבה יבנאל למדו שש שנים בבית הספר המקומי ואחר כך הצטרפו למבוגרים לעבודות המשק, דאגו "הרדיקלים" שבניהם ובנותיהם ימשיכו ללמוד. שלושת בני משפחת חיים יפה למדו לימודי המשך והפכו לאנשי צבא וביטחון מובהקים: אברהם לאלוף פיקוד הצפון ובעל אחד מאוספי ספרות הילדים העברית הגדולים בארץ, אורי למפקדי הפלמ"ח ואיש קיבוץ מעוז חיים, ושאול לאחד ממקימי הסיירות בפלמ"ח ובצה"ל ואיש קיבוץ יקום.

יש לתהות כמה מנהיגים מקומיים וארציים הבינו, בעבר ובהווה, כאותה קבוצה עלומה של הרדיקלים, שחינוך הוא ההשקעה היסודית ביותר לאומה, ושבניה של אומה שמשקיעה מיטב משאביה בחינוכם הם המחצב החשוב ביותר שלה.

הרדיקלים היו בין היוזמים והמקימים של ארגון "החקלאית". הוא הוקם במפגש של בוקרים ונוקדים ביבנאל בשנת תרע"ט (1919) כאגודה לביטוח ואחריות הדדית של מגדלי הבקר והמקנה. תחילתה של "החקלאית" כיוזמה של אנשי הגליל, עמק הירדן ועמק יזרעאל. לאחר מכן הייתה לאגודה הפרושה על כל הארץ. בזמן הקמתה לא הייתה לאגודה זו אח ורע בארץ ובעולם.

מייסדי האגודה היו בני תורה שהפכו לחקלאים, ואשר קודם לעלייתם ארצה ראו פרה ושור שנגח במקורות בלבד. כשהקימו את האגודה היה משק הבקר בארץ בחיתוליו, והם חיו בתנאי רעב. הם ניסו לגדל פרות ערביות, מקומיות, לאספקת חלב. פרות שבקושי הניבו חלב כדי צריכת משקי הבית של מגדליהן. אבל גם כשלא נשקף להם עתיד מובטח כחקלאים, הם העזו לחלום על משק בקר ומקנה לתפארת. משק שבו יהיה ארגון משותף לבוקרים ולנוקדים, לשם ביטוח הבקר והמקנה ולקבלת טיפול רפואי, דהיינו שירות וטרינרי.

"החקלאית" הייתה לסמל ולדוגמה של שותפות עניינית וחברית בין יריבים פוליטיים. היא הייתה לדוגמה במאמציה לטיפוח משק הבקר והמקנה בארץ ולמימון מחקר רפואי, כמו מחקריו של המומחה לטפילים הנודע הפרופ' שאול אדלר. "החקלאית" הייתה הבסיס להקמה המאוחרת יותר של התאחדות מגדלי הבקר והמקנה בישראל, המייצגת את אחד הענפים של החקלאות הישראלית, בהם הולך שמה לפניה בעולם כולו.

בראשית שנות החמישים כתב דוד בן גוריון כי "בימי השיבה לארץ אין מעשיים יותר מבעלי החלומות". דבריו אלה מתאימים להפליא למייסדי "החקלאית". הרדיקלים היו מיוזמי קדיחת הבארות הראשונות בבקעת יבנאל, ורישות הבקעה בצינורות כחלק ממפעל המים המקומי.

כאשר רצו מנהיגי המדינה לחסל את המעברה שהקימו בראשית שנות החמישים בצמח שלחוף הכינרת, פנו לאגודת האיכרים בגליל התחתון ולשאר פרנסי המושבה, וביקשום שייחלצו למשימה הלאומית של יישוב העולים. מנהיגי המדינה הפצירו בהם שיסכימו להקצות שטח אדמה ביבנאל לאנשי מעברת צמח, שחיו בה בתנאים מחפירים. המנהיגים הארציים ומנהיגי המושבה לא העלו בדעתם שהעולים, שרובם ככולם שומרי דת ומסורת מבית אביהם בארצות ערב, יתעוררו יום אחד ויגלו כי הם רוב תושבי המושבה וכי זכותם לשלוט בה, על פי כללי הדמוקרטיה.

המהפך השלטוני במושבה אפשר להם לבנות בתי כנסת כאוות נפשם ולהכין משטח נחיתה למשיח – משטח מבטון הנמצא ליד חורבת ימה הדרומית למושבה. אליהם הצטרפו דתיים אחרים שקנו מבנים בלב המושבה, דתיים המבדילים עצמם מיוצאי מדינות ערב. אלו הם אנשי הפלג האמריקאי של חסידי ברסלב. בראשות הרב אליעזר שלמה שיק – המכונה גם "הצדיק מיבנאל". חסידי ברסלב מכנים את המקום בפרסומיהם "יבנאל עיר ברסלב". גם חסידי ברסלב אלה מחכים להופעת המשיח בגליל, אבל כנראה הם מחכים למשיח אשכנזי, שהוא בן דמות מנהיגם המנוח ר' נחמן, נכדו של הבעש"ט, שנטיותיו המשיחיות כבר נודעו לבני דורו בראשית המאה ה-19.

טיסות

מעבר למשטח הבטון ליד בית הקברות שנועד לנחיתת המשיח, נחתו במושבה בסוף תקופת המנדט מטוסי ההעפלה האווירית מעיראק ב"מבצע מייקלברג". כמו כן הוקמו ביבנאל טייסת הגליל וחטיבת גולני.

המושבה בספרות העברית

בקעת יבנאל והמושבה יבנאל מוזכרות במרומז בספרו של מאיר שלו "עשו" ככפרה של אם הגיבור: "משם הלך לטבריה… הוא עלה על שדרת הרכס וראה בקעה רחבת ידיים, משופעת במתינות ממזרח ומצפון, וקיר של הרים תלולים ומסורגי ערוצים בדרומה. נחל דל חצה את אדמתה, נקודות מקנה שחורות רעו בשדות הקצורים… באחת המשבצות המוארות הללו ראה בתים של מושבה וכיוון אליה את פעמיו מתוך תקווה שימצאו לו שם מאכל ומקום לינה".

תודות: 
לאורי הרטמן על העריכה.
ליאנה מרקשייד  הטייסת
עד הפעם הבאה – נתראה!!!
אבי הרטמן

קישור לקובץ PDF: לחץ כאן
להורדת המסלול בפורמט Google Earth: לחץ כאן
להורדת המסלול בפורמט עמוד ענן: לחץ כאן
למזג אויר באתר ההמראה : לחץ כאן

 

 

Bookmark and Share
Back
האגודה לתעופה ספורטיבית  |   הגלבוע 11, ראשל"צ 75471    |   פקס:  03-6127993   |   טלפון: 03-6128946
לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט לחץ כאן לעריכת טקסט

לחץ כאן לעריכת טקסט

לחץ כאן לעריכת טקסט

* טייסים ומבקרים נכבדים, ברצוננו להבהיר כי כל האמור ומוצע באתר זה (בכל העמודים), הינו לידיעה כללית בלבד, אין אנו אחראים לשימוש פרטי או מסחרי שיעשה בנאמר\מוזכר\הורדה \קישור באתר זה
 
אתר זה נבנה ומקודם בגוגל על ידי חברת מדיה גרופ